איילת מאיר - טקסי אבל קהילתיים קורסים וסדנאות
"משימתו של האדם הבוגר
היא לשאת אבל בידו האחת, הודיה בידו בשניה, ולתת לעצמו להמתח לגודלו האמיתי בין שתי אלה"
פרנסיס וולר
טקס האבל הנו אירוע מיוחד. זו הזדמנות נדירה בזמן לעצור רגע ולהקדיש זמן ומרחב לתנועה מאתגרת, תנועת האבל.
זהו זמן ומרחב לשים במרכז את ההכרה העמוקה כי הדברים מסתיימים, נגמרים, משתנים, נעלמים.
התודעה המערבית שלנו אוהבת התחלות: פריחה, צמיחה, לבלוב, ומדגישה אותם מאד. אך אין צמיחה ללא נבילה, ואין אביב ללא סתיו. הטקס מיועד להכרת מרחב האבל והבנה של עולמו המיוחד, מתוך הבנת חשיבותו לחיינו.
הוא מגיע אלינו משבט הדאגרה אשר במערב אפריקה. מתנת זקני השבט לאדם המערבי הלבן, אשר לטענתם, שכח איך להתאבל. הטקס מהווה אפשרות לעבד ולעבור דרך חוויות ומצבים נפשיים של צער ואבל במיכל קהילתי טקסי נכון ומוחזק. הוא מיועד בין היתר ליצירת קהילה, תיחזוקה והבאתה לאיזון ובריאות, ואת היחיד בתוכה להרמוניה פנימית וחיצונית.
בחשיבה הילידית תנועת האבל (אבל יכול להיות פרטי, כללי, קטן, גדול. לאבל מימדים רבים) מתרחשת כאשר קיים הדהוד גופני מקבוצה גדולה של אנשים. כדי שנחווה עיבוד רגשי לעומק יש לנו צורך בקבוצה גדולה של אנשים שחולקת עמנו את התנועה. אנחנו צריכים להרגיש גופים חיים לידינו. המימד הסומטי בטקס משמעותי מעין כמוהו. כאשר נוצר מיכל כזה הרגש יכול לנבוע באופן ספונטני ללא כל משטור, ולעבור דרך הגוף. במצב כזה אנו נוטים לעסוק פחות בנרטיבים שלנו, בסיפורים שנוצרו סביב האבל ויש לנו פחות צורך להנכיח אותם. משהו אחר תופס את הפיקוד, משהו שהגוף יודע, שהקהילה יודעת.
הדבר מתרחש בעזרת ריקוד ושירה, ובאמצעים טקסיים אחרים. אין כאן מימד דתי או שימוש בחומרים. זהו מרחב פשוט מאוד.
המרחב הטקסי בנוי כך שלכל אחד ואחת ולכל חוויה יש מקום, לכל חוויה ולכל התנסות. אין תוצאה סופית ואין ניסיון להגיע למקום כלשהו. המיכל הקבוצתי מוחזק על ידי צוות גדול ומנוסה וכל מטרתו לאפשר לכל אחד ואחת את המרחב הנכון לה ואת החוויה שהיא נכונה לעבור.
טקס האבל הקהילתי מתאים במיוחד כתהליך נוסף לקבוצות קיימות, לקבוצות לימוד ועבודה, וזאת מפני שהוא בונה קהילה. הוא מחזק את קשרי הרשת. כאשר קבוצה מאפשרת לעצמה את תנועת התמיכה והשחרור בו זמנית, את האינטימיות הרגשית האישית ביחד עם התנועה הקולקטיבית מגיע אל פתרונו הקונפליקט הישן בין אינדיבידואל לקולקטיב. יש מקום לשניהם ולמעשה, הם תומכים זה בזה. כמו כן קבוצות וקהילות שעברו משבר, אובדן או ארוע קיצוני בוחרות גם הן בתהליך כזה בין הקבוצות שעברו תהליך עם הטקס יש הכשרות למנהיגות וקהילתיות, ליוי רוחני, ועוד.
איילת מאיר, ילידת 1971 ירושלמית, מטפלת גוף נפש, מנחה טקסי אבל מאז 2016, מרצה ומלמדת תכנים במעגל החיים והמוות. מחויבת לשינוי תרבותי ביחס למוות ואבל ומאמינה בעולם טוב יותר לאדם, לסביבה, לחיים.
אבל והודיה
אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו.
עם המשפט הזה אני מתהלכת בחודשים האחרונים ואיתו אני הולכת לישון וקמה בבוקר. אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו.
אם אתה אבל באמת, אתה בהודיה. אם את בהודיה אמיתית, האבל מקופל שם בפנים.
המשפט הזה חידתי. אפשר לשמוע אותו באוזני הלב, באוזניים הארכיטיפיות, באוזניים הילידיות. ההגיון היומיומי שלנו לא ממש מצליח לאחוז בו.
אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. לא מובילים אחד אל השני, לא שני צדדים של אותו מטבע, אותו הדבר עצמו.
מרטין פרכטל, שהביא לנו את הידע הזה ממשיך ואומר כך:
הדבר הזה שהגיע אליך, בא ממקום כלשהו , ובמקום הזה הוא כעת חסר.
הדבר הזה, שנלקח ממך, הלך למקום כלשהו, ושם הוא הופיע.
עלינו להחזיק את את הדבר ואת העדרו, את מקור כל הדברים ואת הופעתם ולכתם.
החכמה הילידית היא מצומצמת, מקודדת. ומיועדת לא ללמידה, אלא להיזכרות. בשבילי שני המשפטים האלה גילו את העולם מחדש. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של חוסר ומילוי. אנחנו מקווים שיגיע אל חיינו מה שחסר לנו ושיצא מהם מה שמציק לנו. בכל מקרה אנחנו המרכז, אנחנו הפוקוס והדברים באים והולכים באופן מסתורי שלא מעניין אותנו כלל. החשיבה הילידית מבקשת שנחשוב על הדברים אחרת, שנתבונן בהם מנקודת מבט אחרת, שאיננה מתמקדת רק בנו. הבקשה היא שנסתכל על הרשת, ונראה, שכל דבר שמשנה את מיקומו על הרשת, אין בריאה יש מאין. יש שינוי מקום על פני הרשת. יש מבט על שלוקח בחשבון את היופי האינסופי שבהשתנות החיים. לנו, זה נשמע כמעט מדע בדיוני. כל כך התרגלנו לעסוק רק בעצמנו, במצוקות ובשמחות שלנו.
האבל (וההודייה. מעתה הם לא נפרדים) הופכים כך אפשרות לחיבור, לתפילה.
אני רוצה להיות בקשר עם מקור הדברים כולם. אבל והודיה הן שתיהן תנועות על פני הרשת , שתיהן מרכבה אל מקור הדברים.